Baal HaMaor Chulin 38a – בעל המאור חולין לח.‏ – Shas HaMeforash

גּוֹעָה וְהֵטִילָה רֶיעִי וְכִשְׁכְּשָׁה בְּאׇזְנָהּ הֲרֵי זֶה פִּירְכּוּס אֲמַר לְהוּ אִצְטְרִיכָא לֵיהּ לְאַבָּא לְאֹזוֹזֵי אוּנֵּי שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כֹּל שאינו דְּבָרִים שֶׁהַמֵּיתָה עוֹשָׂה. מַאי נִינְהוּ דְּבָרִים שֶׁהַמֵּיתָה עוֹשָׂה אָמַר רַב עָנָן לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל ^אהָיְתָה יָדָהּ כְּפוּפָה וּפְשָׁטַתָּה דָּבָר שֶׁהַמֵּיתָה עוֹשֶׂה פְּשׁוּטָה וכפפה דְּבָרִים שֶׁאֵין הַמֵּיתָה עוֹשָׂה. מַאי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה פְּסוּלָה שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ הָא הֶחְזִירָה כְּשֵׁרָה. אִי ממתני׳מִמַּתְנִיתִין הֲוָה אָמֵינָא דַּוְקָא דְּכַיְיפָה וּפָשְׁטָה וַהֲדַר כָּיְיפָה לַהּ אֲבָל פְּשׁוּטָה וּכְפָפַתָּה לָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן. מֵיתִיבִי ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר הָיָה ר״מרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר גּוֹעָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה אֵין זֶה פִּירְכּוּס ר״ארַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ אֲפִילּוּ הֵטִילָה רֶיעִי וְכִשְׁכְּשָׁה בִּזְנָבָהּ אֵין זֶה פִּירְכּוּס קַשְׁיָא גּוֹעָה אַגּוֹעָה קַשְׁיָא רֶיעִי אַרֶיעִי. גּוֹעָה אַגּוֹעָה לָא קַשְׁיָא הָא דְּעָבֵי קָלַהּ הָא דְּעָמֵי קָלַהּ רֶיעִי אַרֶיעִי נָמֵי לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּשׁוֹתֶתֶת כָּאן בְּמַתְרֶזֶת. אָמַר רַב חִסְדָּא פִּירְכּוּס שֶׁאָמְרוּ ^בבְּסוֹף שְׁחִיטָה מַאי בְּסוֹף שְׁחִיטָה בְּאֶמְצַע שְׁחִיטָה לְאַפּוֹקֵי תְּחִלַּת שְׁחִיטָה דְּלָא. אָמַר רַב חִסְדָּא מְנָא אָמֵינָא לַהּ דִּתְנַן בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה פְּסוּלָה אֵימַת אִילֵּימָא בְּסוֹף שְׁחִיטָה כֹּל היכי תֵּיחֵי וְתֵיזִיל אֶלָּא לָאו בְּאֶמְצַע שְׁחִיטָה. א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא לְעוֹלָם ^גבְּסוֹף שְׁחִיטָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כֹּל שֶׁאֵינָהּ עוֹשֶׂה כֵּן בְּסוֹף שְׁחִיטָה בְּיָדוּעַ שֶׁנִּשְׁמָתָהּ נְטוּלָה הֵימֶנָּה קוֹדֶם לָכֵן. ר״נרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר פִּירְכּוּס שֶׁאָמְרוּ בִּתְחִלַּת שְׁחִיטָה. אָמַר ר״נרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מְנָא אָמֵינָא לַהּ דִּתְנַן אָמַר ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה וּלְמָחָר מָצָא כְּתָלִים מְלֵאִים דָּם כְּשֵׁרָה שֶׁזִּינְּקָה וּכְמִדַּת ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאָמַר שְׁמוּאֵל כּוֹתְלֵי בֵּית שְׁחִיטָה שָׁנִינוּ אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בִּתְחִלַּת שְׁחִיטָה שַׁפִּיר אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּסוֹף שְׁחִיטָה לֵיחוּשׁ דִּלְמָא בִּתְחִלַּת שְׁחִיטָה זִינְּקָה. וְדִלְמָא שָׁאנֵי זִינּוּק דַּעֲדִיף. וּמִי עֲדִיף וְהָתְנַן ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר דַּיָּיהּ אִם זִינְּקָה קַל מִדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וַעֲדִיף מִדְּרַבָּנַן. אָמַר רָבִינָא אָמַר לִי סַמָּא בַּר חִילְקַאי אַקְשִׁי בַּהּ אֲבוּהּ דְּבַר אַבּוּבְרָם וְאָמְרִי לַהּ אֲחוּהּ דְּבַר אַבּוּבְרָם וּמִדְּרַבָּנַן מִי עֲדִיף וְהָא תְּנַן וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס אוֹ בַיָּד אוֹ בָרֶגֶל. רַבָּנַן אהייא קיימו אִילֵּימָא אדר״גאַדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל כֵּיוָן שֶׁפִּירְכְּסָה מִיבְּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא פְּשִׁיטָא אדר״אאַדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאִי עֲדִיף מַאי עַד. רָבָא אָמַר פִּירְכּוּס שֶׁאָמְרוּ בְּסוֹף שְׁחִיטָה אָמַר רָבָא מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּתַנְיָא שׁוֹרמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ד׳:י״ד
סמ״ג מצוות לא תעשה קל״ב
טור יורה דעה י״ז:א׳
שולחן ערוך יורה דעה י״ז:א׳

^ב רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ד׳:י״ד
סמ״ג מצוות לא תעשה קל״ב
טור יורה דעה י״ז:א׳
שולחן ערוך יורה דעה י״ז:א׳

^ג רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ד׳:י״ד
סמ״ג מצוות לא תעשה קל״ב
טור יורה דעה י״ז:א׳
שולחן ערוך יורה דעה י״ז:א׳

{רי״ף חולין ח.}
{שמעתא דפרכוס במסוכנת}
א״ר חסדא: מנא אמינא לה. דתנן (דף לז.): בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה, פסולה [שאינה אלא הוצאת נפש בלבד. הא החזירה, כשרה].⁠¹ אימת. אילימא בסוף שחיטה, כל היכי תיחי ותיזיל.
ה״ר שלמה ז״ל פי׳: כל היכי תיחי ותיזל, דלאחר שחיטה לא תסגי ליה בפשיטת יד בלא כפיפה.
וקשיא לן על הדין פירושא. אי הכי, למאי איצטריכא ליה דרב חסדא למיפשטה ממתני׳, ומאי דוקייה דקא דייק ממתני׳. והא לאו מדוקייא דמתני׳ אתיא ליה אלא מסברא דנפשיה, אי בסוף שחיטה כל היכי תיחי ותיזל.
אלא הפירוש הנכון כך הוא: דוקייה דרב חסדא, מדתנן שאינה אלא הוצאת נפש. ואם בסוף שחיטה היא מוציאה את נפשה, הלא די לה שגמרה שחיטתה מחיים קודם שתצא נפשה. אלא לאו באמצע שחיטה, והיא פסולה מפני שיצאה נפשה קודם גמר שחיטתה. הא החזירה, כשרה.
ודחי׳ רבא ואמר: לעולם בסוף שחיטה, וה״ק: כל שפשטה ידה ולא החזירה בסוף שחיטה, פסולה, שאני אומר, אין זה אלא הוצאת נפש דמעיקרא, שבידוע שנטלה נשמתה ממנה קודם לכן.
ומסוכנת שהיתה ידה פשוטה וכפפתה, לא נתברר בדברי הרי״ף ז״ל שהוא פרכוס. ונ״ל דהלכתא בהא כשמואל, ומוסיף הוא על דברי רב ואין רב חולק עליו בפירוש. ומדוקיא דמתניתא (דף לח:) דפסק רבא הלכתא כוותיה, נראין הדברים כשמואל, שאם כפפה ולא פשטה, אפי׳ ביד, כשרה.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.

הערות

¹ כ״ז איננו בגירסת דברי רב חסדא לפנינו. ועיין בש״מ.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון